top of page
חיפוש

דרך הגב / יעל אשד

"מצאו פרטנר, עמדו גב אל גב, צרו דיאלוג עם החלק האחורי של גופכם, תנו לגב האחד לדבר עם הגב האחר, במקרה של חוסר נוחות ונעימות אנא הרימו יד וסמנו לבן הזוג."' זו הייתה ההנחיה.

היא ניגשה אלי, גדולת מידות ומחייכת, נעמדה מאחורי כשגבה נצמד לגבי והתחלנו לנוע במין נדנדה גבית לכיוונים שונים. לא עברו מספר דקות ואני מצאתי עצמי כפופה כשגבה נשען על גבי, שעון לו בטוח ומתמסר להנאה שבהרפיה. אני יודעת שיש לי גב חזק וכתפיים רחבות אבל יש גבול, המשקל החל לתת את אותותיו.




באותם רגעים, עלו בזיכרוני מפגשי תנועה דומים. אני מעולם לא הרשתי לעצמי לנוח על הגב של בן זוגי לתרגיל. תמיד חששתי שאכביד, שאשען זמן רב מדי, וכשכבר הרשתי לעצמי להישען, מיד חשתי חובה להתכופף ולאפשר גם לגב השני לנוח על גבי.

עמוד השדרה שלי התכופף ויחד עם הכאב, צצו (ולא במפתיע) ה'שדונים' שנשאו עלי קולם בגערה:

"עוד רגע מסתיים התרגיל, שוב אין לך סבלנות?... את לא חייבת להגיד כל דבר... חכי, היא תבין לבד שכבד לך ותרד לך מהגב... אם תסמני, היא עלולה להיעלב, לא נעים שתפגעי בה."

הפטפוט הבלתי פוסק המשיך עד שפסקה המוסיקה, וניתנה הנחיה לסיום התרגיל. התרגיל הסתיים ואני לא סימנתי!

לא סימנתי ונשארתי עם כאב בגוף ותסכול גדול בנפש. שוב לא הקשבתי לעצמי, שוב נתתי ל'שדונים' לתעתע בי כמו בכל אותם מצבי חיים שבהם הסכמתי לקחת על עצמי עוד ועוד ותפקדתי ממקום שבו אני מרצה את האחרים ולא מקשיבה למה שבאמת מתאים לי.

במכונית, בדרכי חזרה, כשגופי עדיין נושא אותותיו של זיכרון המשקל הכבד על גבי, החלו להבליח בתודעתי זיכרונות נוספים ממצבים בהם המשקל הכביד עלי. כמו אותו ערב חג, סוכות, כשכולנו יושבים לארוחת החג בסוכה המקושטת ומתוך קול צהלות הילדים נשמע לפתע גם צלצולו המרעים של הטלפון שבו התבשרתי בקול מודאג ש "התוכנית נפלה, הכל תקוע", היה זה התורן מחדר מחשב שתפקידו היה להתריע על תקלות המתעוררות במהלך החג. כל תקלה מעכבת את כל המשך התהליך ומחייבת טיפול מידי, אחרת לא ניתן יהיה לתת שרות ללקוחות הארגון לאחר החג. וכך, כשברקע מתנגנים שירי החג - 'סוכתי הסוכה, נהדרת ירוקה, לי לי לי רק רק רק , לי רק מחכה' אני מבינה שמחכים לי במקום אחר. בין ארבעת המינים לקישוטי הנייר הצבעוניים כשאני נקרעת בין תחושת האחריות שמוטלת עלי כמנהלת הפרויקט ובין הכמיהה להמשיך ולחגוג עם בני משפחתי בסוכה הצבעונית, אני מתנצלת (בעיקר עם התנצלות גדולה לעצמי), ופורשת לענייני החולין – מתקשרת להזעיק את העובד שבקי בתוכנית, מתקשרת לדווח למנהל, ובהמשך גם עולה על הרכב (הרי בשביל מקרים כאלו נתנו לי רכב צמוד..,) ונוסעת בכבישים הריקים לפקח מקרוב ולהיות עם העובדים בחדר מחשב. זיכרון רודף זיכרון ואני נזכרת בכל אותם מצבים בהם להטטתי עם עשרות כדורים, שומרת שאף אחד לא ייפול או ייסדק חלילה ולרגע לא חושבת שאני היא זו הנסדקת.

תרגיל קצרצר בו נתבקשתי להיפגש עם זולתי ולנהל עימו שיח-גב, הבהיר לי חד משמעית, את מה שנאמר לי פעמים רבות כל כך אך חלף ליד אוזני כרוח חרישית : 'זאת לא היא שמכבידה , זו את שמאפשרת. זו לא היא שלא קשובה לך זו את שלא מקשיבה לעצמך'.

היה זה מפגש משמעותי שלאחריו חזרתי למציאות חיי וגמלה בתוכי החלטה- מעכשיו אני מתחילה לסמן. התחלתי להוריד מהגב שעות מטורפות בעבודה, אנשים קרובים ששאבו ממני אנרגיות מיותרות, ובעיקר דאגתי להוריד מהגב (או יותר נכון מהראש) את 'השדונים' שמפצירים בי להיות ילדה טובה ומרימים את דגל ה- 'לא נעים'.

עם הזמן פוחת המשא, עמוד השדרה מזדקף וזיכרון הגב הכואב ממשיך ומזכיר לי להמשיך ולסמן בעת הצורך.


שאלות להתבוננות

  • מי אני צריכה להיות כדי לדעת לקבל מבלי להרגיש מייד צורך להחזיר?

  • מי הייתי לולא ה 'לא-נעים' הזה שמנהל אותי?

  • על מה עלי לוותר כדי להסכים להישען?

  • מי האנשים שיתנו לי רוח גבית בעת הצורך?

  • עד כמה קיים בחיי איזון בין לתת גב ולקבל גב.















Comentarios


bottom of page