ריו אביירטו עם אנשים המתמודדים עם מחלת נפש / רונית שוסטר

"כשאני נכנסת לשיעור המחשבות פשוט הולכות, אין לי מחשבות מטרידות, אני מתמקדת בתנועה ואני מרגישה שאני שומעת את המוזיקה שאצלי בפנים, הכל שר, אני מתחברת לתנועה וכיף לי לזוז עם כולם, אני מרגישה שכולנו ביחד, בקבוצה נוצרת בין כולן התחברות רוחנית."( משתתפת בקבוצה) עדות אישית

במאמר קצר זה ברצוני לסקור את היתרונות הגדולים שיש לעבודה בריו אביירטו עם אנשים המתמודדים עם מחלת נפש. מאמר זה הינו תמצית של עבודה גדולה יותר בנושא אותה כתבתי כסיכום ללימודי ובעקבות קבוצה שעשיתי בקלאבהאוס עמית .

חקר הנושא הוא ראשוני. אין לי ספק, שניתן לחקור עוד בכל אחד מהתחומים שבחרתי להציג.

חשיבותה של העבודה בתנועה

רוב המטפלים מאמינים, שתהליך פסיכוטרפויטי מהווה כלי לגילוי ,ללמידה ולהבעה של עצמנו . אבל היכן נמצא ה"אני האמיתי"? תיאורטיקנים רבים יאמרו, שאנו צריכים להתחיל את החיפוש מהמח משום המידע שיש בו ומשום שהוא שולט על כל חיינו . המח הוא זה ששולט על הגוף. האם זוהי הנחה נכונה? האם יתכן שלגוף שלנו חלק חשוב ומשמעותי בקבלת החלטות ובתהליכי ריפוי?

ההנחה הבסיסית לדרך עבודה זו היא, שגוף ונפש קשורים זה בזה ושזיכרונות רגשיים מוחזקים-

נשמרים בגוף . פרויד טען, שהאגו הראשוני הוא "אגו גוף ", כלומר: חיי הנפש ראשיתם והתהוותם באמצעות הגוף שכן, הגוף מהווה מצע ובסיס לחיי הנפש. במחקריו הרבים ביסס את תופעת ההמרה של מצבים נפשיים, לתופעות גופניות. הוא הרחיב את ההבנה בדבר הקשר בין תופעות גופניות וביטויים תנועתיים, למצבים נפשיים מודחקים, שלא ניתן להם ביטוי רגשי, לבין תופעות פסיכוסומטיות כמו כאבים גופניים ושיתוקים חלקיים באיברי גוף. רייך ולואן תלמידו, הוסיפו לטיפול הנפשי גם את המימד הגופני . הם הביאו למודעות את קיומו של הגוף בטיפול והתמקדו בדחף הבסיסי -הדחף לתנועה. על פי תורת הביו אנרגיה שאותה פיתחו , תהליכים נפשיים ורגשיים מטעינים את הגוף באנרגיה . פריקת אנרגיות אלו, נעשית ע"י תנועות גוף תואמות, שהן תנועות אוניברסליות למין האנושי.תנועה של הגוף דרך ריקוד חופשי, מאפשרת לאדם לקשור ולחבר נושאים לא מודעים, שלא היו עולים באופן מילולי . בגוף מגולמת ידיעה, אשר עולה למודע תוך כדי תנועה ,העלאת זיכרונות , תחושות ורגשות. התנועה מאפשרת לרגשות קשים לעלות ולבוא לידי ביטוי גם באופן מילולי. , BLOUCK&KISSEL) 2001). בנוסף לכך הפעילות האקטיבית מעלה את הנוירוטרנסמיטורים, מגבירה את הפעילות הגופנית ומגבירה את התחושה הנפשית הטובה. אנשים הנעים ביחד, יכולים להגביר את תחושת היחד- הקשר החברתי והרגשי ולהפחית את תחושת הבדידות והמופרדות. גם ללא שיחה קבוצתית, עולה בקבוצה תחושה של אמון וקשר הנוצרות כשהתנועתיות תומכת במודעות האישית ובתחושת היחד. (HOLYOAKE&REYNER 2005 ).

מריאן צייס עבדה בשנות ה40 בתנועה עם אנשים שאושפזו בבתי חולים פסיכיאטרים. היא האמינה שלכל מטופל הרצון לתקשר ושלכל מטופל יש חלק שרוצה להבריא ולהישמע ,היא הייתה הראשונה שהשתמשה בתנועות ריקוד לביטוי אישי ותקשורת, שאפשרו למטופל לסגת מבדידותו הפסיכוטית.היא התחילה את עבודתה בתחום הפסיכיאטריה, בקבוצות לא מילוליות קטנות ,מהר מאד היא עודדה את המטופלים לעבוד במעגל, שבו עשו מספר תנועות ביחד לחימום. חלקו השני של המפגש היה עבודה על חיקוי, כשאחד המטופלים עושה תנועה והשאר מחקים אותו. זוהי תחילתה של האינטראקציה הקבוצתית. החיקוי- תנועת החיקוי במעגל (אחד המאפיינים בעבודה בריו אבירטו) , אינו סתם חיקוי או העתקה של תנועות גוף ומימיקה של האחר, אלא, זוהי רפלקציה אמפטית ומבנה, שבו אינטראקציה חברתית יכולה להתרחש . תרגיל של מראה יכול לעודד מגוון גדול של תנועות ולעלות את הדיאלוג התנועתי. התהליך שבו נעשית רפלקציה תנועתית לא מילולית, מעודד תחושה של קבלה ואמון ומקבילה לטכניקות טיפוליות -מילוליות, שבו המטפל חוזר על המשפט של המטופל . (ROGERS, 1951) התהליך הזה מקביל להתפתחות הילד, כאשר התנועה הלא מילולית, הסינכרונית, בין האם לתינוק, נותנת תחושה מוקדמת של זהות . צ'ס, הושפעה מסאליוון, שהדגיש את חשיבות הריפוי של הנזק, במערכות יחסיו של החולה הפסיכיאטרי. היא טענה, שתוך כדי תנועה, מתבצעת בנייה של תהליך אמון ושיקום מערכות יחסים, אשר מסייעות לאדם הלוקה בסכיזופרניה, לחזור וליצור קשרים חברתיים. יוצר תחושה שאני מובן ,יוצר קשר אמפטי , מעלה את האינטראקציה החברתית.

. (CHAIKLIN ,1975) כותבת שהריקוד יוצר אינטגרציה של המטופל, מה שיכול להפחית תחושה של בלבול, אפטיה, לתת תחושה של דימוי גוף ריאלי , לתעל רגשות וכעסים באופן נורמטיבי ולהגדיל את טווח ההבעה התנועתי והרגשי.השימוש באלמנטים החיצוניים של המעגל ושל קצב, יכולים לאפשר לחברים בקבוצה לבטא את עצמם באופן אישי , טבעי ואינדיווידואלי. HOBSON (1979) מציין שהעבודה דרך תנועה, מאפשרת למטופל לחוות מצבי קשר שונים, מצב אידיאלי של קשר נע בין לבד – ליחד. זהו אינו מצב סטטי. זהו מצב שנע בין שיחה ורבלית- ללא ורבלית ,בין איזון ויציבות –לשינוי, בין אינטימיות אישית- למרחק

המטרות התנועתיות של העבודה דרך ריו אביירטו הן: הרחבת טווחי תנועה,הגמשה של הגוף, הרחבת היצירתיות בתנועה. שחרור של אזורים מוגבלים , מקובעים שלא היו בשימוש מסיבות שונות, פריצה של דפוסי תנועה קבועים, סנכרון טוב יותר של כל חלקי הגוף ביחד וכל חלק בנפרד ,חיזוק סיבולת לב – ריאה, חיזוק שרירים והארכתם ,קבלת תחושה של קרקוע כתוצאה מעבודה נכונה של הליכה ,קפיצה, דילוג, הנעשית ברגליים יחפות.

העבודה בקבוצה , במעגל-

אדם המעוניין לבדוק את יחסיו עם הסביבה, ייטיב לעשות זאת במסגרת קבוצתית. יאלום (2006), בספרו טיפול קבוצתי תאוריה ומעשה, מתאר את העבודה הקבוצתית עם מטופלים, המתמודדים עם מחלת נפש. הקבוצה, לדבריו, יוצרת חוויה הכוללת אחד עשר מאפיינים : הפחת תקווה, אוניברסליות , הקניית מידע , זולתנות , שחזור מתקן של הקבוצה המשפחתית הראשונה, חברות , חיקוי , למידה בין אישית , לכידות קבוצתית , קתרזיס וגורמים קיומיים. את כל אחד עשר המאפיינים האלה ניתן לראות, בדרך זו או אחרת, דרך התהליך שעוברים המשתתפים, בריו אבירטו. בקבוצה, יכולים לעלות ביטויי רגשות שונים כגון קבלה , חום ומגע ומצד אחר פחד, שחרור ותוקפנות . לעיתים, נעה הקבוצה יחד ובקצב אחיד, כמו בטקס פולחני ולעיתים רוקד כל אחד לעצמו ועובר תהליך אישי. עבודה קבוצתית בתנועה, באה לאפשר למטופל הרוקד להרוויח מספר דברים : תחושה טובה בגוף- חולים פסיכיאטריים לעיתים קרובות מציינים, שהם איבדו את התחושה של הגוף שלהם , הם מרגישים מגושמים ושכחו לגמרי איזו תחושה נעימה יכולה להיות בגוף, מפעילות גופנית. הרחבת יכולת הביטוי התנועתית של המטופל ע"י פעילות תנועתית ישירה ובלתי ישירה. ( GOVING , 1971) , העלאת המודעות התחושתית כלפי העולם הפנימי והחיצוני (ALMA HAWKINS, 1960) ,וחוויה של קשר בין חברי הקבוצה .העבודה במעגל, מקורה בריקודים הפרימיטיביים . אפילו האדם הפרימיטיבי הבין, שקבוצה של אנשים שנעה ביחד, מרגישה תחושה של כוח ומוגנות, מאשר האדם הבודד. ( CHAIKLIN, 1975).

שלא כמו במסגרות פסיכיאטריות מילוליות, מסורתיות, שבהן ההיררכיה ברורה , שרק אחד יכול לדבר באותו הזמן, בקבוצה, בריו אבירטו - המעגל הוא הצורה המשמעותית . כולם יכולים לזוז באותו הזמן , כולם שווים ,לכולם יש מקום.על פי התפיסה של ריו אביירטו, עובדים במעגל, כדי שיתאפשר לכל אחד לראות את השני. בעזרת התנועה במעגל ,כיווצו למרכז, התרחבותו כלפי חוץ , סיבובו, נוצר פוטנציאל אנרגטי גדול יותר והאינטגרציה גדלה בין המשתתפים. כל זה מביא להתחדשות ולהגברת אנרגיה וחיוניות. (מריה אדלה)

המטרות החברתיות של העבודה הן: הנאה , כייף, שמחה ,חיות ,פיתוח אמפטיה בלתי וורבלית.

למידת מיומנויות חברתיות כמו: פעולה על פי תור, הקשבה, למידה ע"י חיקוי, שיתוף פעולה קבוצתי. יצירת קשר דרך מגע ותנועה בין חברות הקבוצה .גיבוש קבוצה ויצירת אינטימיות .

עבודה עם מוסיקה-

"והיה בהיות רוח אלוקים רעה על שאול ולקח דויד את הכינור וניגן בידו ורווח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח רעה" ( שמואל א', טז' פסוק כ"ג). אוליבר סקס אמר על העבודה עם מוסיקה:

" ראיתי מטופלים שלא יכלו לעשות צעד, אך יכלו לרקוד ומטופלים, שלא יכלו להוציא הברה ויכלו לשיר" . מוסיקה משפיעה עלינו מבחינה נוירולוגית ( פיזי וכימי) רגשית , מוטיבציונית וחברתית. מדיום המוסיקה הוא בעל עוצמה ואינו מאיים. אמיר ( 1999), בעבודתה, מציינת שהפילוסוף והמתמטיקאי פיתגורס האמין, שהשמעת צלילים מוסיקליים כדבר יום יומי, יכול לתרום באופן יעיל לשמירת בריאות הנפש והגוף של האדם. לקצב, שני תפקידים בתנועה: הוא מבנה את הפעולה של האדם ומאיץ את תחושת השייכות לקבוצה. הקצב מאפשר לחוות תחושה קבוצתית -משותפת.הקצב מאפשר למטופל לפתח ולשמור על האינטגריטי העצמי, תוך כדי אינטגרציה חברתית. תחושת השייכות הזאת לקבוצה, היא אחד המשתנים הטיפוליים בפסיכותרפיה הקבוצתית. ( YALOM, 1970) המטופל, יכול לנווט כעס בתוך מבנה הקצב ולהרגיש תחושה של חיות אישית.

מספר מחקרים נעשו בשנים האחרונות ברחבי העולם, במחלקות פסיכיאטריות, בהן היה ניסיון לבדוק את השפעתה של המוסיקה, על המצב הנפשי של חולי סכיזופרניה. באופן כללי ניתן לומר, שבעבודות אלה נראה, שמוסיקה יכולה להשפיע על הסימנים השליליים של המחלה, להביא לעליה ביכולת ליצור קשר, הפחתת הבדידות החברתית, התעניינות באירועים חיצוניים , הפחתת חרדה והזדמנות להבעה רגשית. על מנת שהטיפול במוסיקה יהיה אפקטיבי, הוא צריך להתרחש לטווחי זמן ארוכים. ( מתוך אתר הסוקר מחקרים בתחום)

עבודה במגע

תגובתנו למגע ,נעוצה בשורשים המוקדמים של חיינו ולכן היא מערבת את כל היותנו. בעוד שהזרם הפסיכואנליטי התנגד למגע, מטפלים בגוף מצהירים, שמגע הוא מטרתם העיקרית ומקורותיו במסורות מוקדמות, שראו בידיים כוח לריפוי הגוף.

כל שיטות העבודה במגע, מטרתן ליצור קשר ולחזק את כוח החיים שבתוכנו. מגע יכול להרגיע את רקמות הגוף , לשפר את היציבה , לגרות את המערכת הווסקולרית, להפחית חרדות ומתח ולפעמים גם להיכנס לתחום הזיכרונות והמחשבות. מגע יכול לתת תחושה של הכלה וביטחון ,מגע יכול להיות עדין ויכול לתת תחושה של אחיזה ונוכחות . רציונאל נוסף הוא הפחתת כאב , איזון שינויים ביוכימיים , עוררות הגוף והגדלת יכולתו של האדם להרגיש טוב יותר.

המטפל במגע נותן תחושה, "שאני כאן איתך". פונקציה זו חשובה לאנשים, אשר חוו הזנחה בילדותם. סיפוק של הנקה גופנית, יכול להיות שלב חשוב בטיפול עם המטופל, שלב שיתחלף בעתיד בצורות אחיזה אחרות. שלב זה בטיפול במגע, מקביל להתפתחות התינוק, שבה תפקודים מנטליים, מחליפים את אחיזת ההורה. (EIDEN 1998)

בשנות החמישים, תיאר ג'ון בולבי את חשיבות המגע בתוך החוויה האנושית , כמרכיב התפתחותי מכריע. הוא תיאר הפרעות התפתחותיות קשות, אצל ילדים, אשר נמנע מהם מגע גופני עם המטפלים שלהם. הוא סבר, שמגע האם, מהווה גורם מקדם בריאות נפשית, בעיקר בפיתוח של ההתקשרות שבין האם לתינוקה. פגיעה או בעייתיות בהתקשרות, נחשבת לגורם פסיכופתולוגי משמעותי בהתפתחות ונחשבת למרכיב בהופעה של תחלואה נפשית, משמעותית, מאוחר יותר בחיים המבוגרים. פגיעה או הפרעות בתחום של התקשרות, גורמים לנזק רגשי לטווח ארוך ויש להם השפעות על קשרים הבין אישיים והתוך רגשיים . לאנשים הסובלים מסכיזופרניה, בעיות של משמעות גבולות הגוף , תחושה של איום ממגע והרבה פעמים- תחושה של חשדנות ביחס של קרבה לאנשים אחרים.

לפי התיאוריות הפסיכודינמיות המקובלות , מקור תופעות אלה נמצא בחוויות הראשונות של האדם והן קשות לטיפול. בפסיכיאטריה המערבית, נהוג ומקובל להימנע ממגע בין מטפל למטופלים, תוך הבנה, שפרוש המגע יכול לגרום לנזק נוסף אצל המטופלים, בעיקר מחשש מפני השינוי בעמדה המקצועית של המטפל. דימוי הגוף אצל מטופלים רבים בעייתי ובא לידי ביטוי בהזנחתו , בחוסר שביעות רצון ממנו או בחוסר עניין בו. חוויית הגוף, מתפתחת באופן טבעי ע"י מגע של גורמים מטפלים בינקות ובהמשך באופן בלתי ישיר, דרך מראהו או דרך הערותיהם של הסובבים את האדם. במצבים של ריחוק חברתי , או באשפוז פסיכיאטרי ממושך , העדר מגע הוא מצב שכיח. חווית הגוף, מטופלת בעיקר דרך הערות מהסביבה, או דרך הופעת תופעות לוואי של הטיפול התרופתי. בעבודה שנעשתה בבי"ח "מזרע", בשיתוף עם המחלקה לרפואה משלימה של מכללת גליל מערבי , הוקמה קבוצה טיפולית, במחלקה, אשר כללה נתינה וקבלה של טיפולים הכוללים מגע. ההישגים שנצפו בסוג זה של עבודה היו: מודעות גדולה יותר להיגיינה אישית, העלאת מוטיבציה להשתתפות בפעילויות אחרות, תחושה חיובית כתוצאה ממגע אנושי, העלאת המודעות לכל הנושא של בריאות הגוף. תחושה, שפעילות "גופנית" יכולה לגרום להנאה, ציפייה ובקשה לקבלת טיפולים אחרים ונוספים , דיווח על תחושה כללית טובה יותר, מייד לאחר סיום הפעילות וכן, דיווח על רגיעה. (בר אל וזילברקלנג)

במחקר גרמני נמצא, שמסג' יכול להיות גורם טיפולי, באוכלוסיה של סכיזופרניה. המחקר נעשה על 10 מטופלים, שקיבלו מסג' ברגליים, בכתפיים ובצוואר במטרה להעלות מודעות לגבולות הגוף. במחקר, נראתה השפעה ניכרת על הרגעות של המטופל . הקרבה בין המטפל למטופל לא עוררה חרדה כפי שחששו. ( Andress וחבריו 1993)

העבודה בריו אביירטו כוללת מגע מכבד , תומך ומרפא בין חברי הקבוצה.

העבודה דרך הנשימה-

קן דיכטוואלד, בספרו: "גוף ונפש", טוען שכדי שאדם יוכל להפיק תועלת מרבית, מכוח החיים העומד לרשותו, עליו לעשות שימוש מלא במערכת הנשימה. הנשימה קשורה לכל התפקודים בגוף והיא מחברת את כל הרבדים – הרגשי , הפיזי השכלי והרוחני. בזמן הנשימה, אנו נטענים באנרגיה. בזמן השאיפה אנו מסלקים פסולת מהגוף. הרחבת הנשימה, מגבירה את יעילותן של שתי פעילויות בסיסיות אלה : הטענה וניקוי. הגוף שלנו זוכר הכול. הוא זוכר שהעליבו אותנו ועצרנו את הבכי עמוק בפנים . הוא זוכר שפחדנו או הופתענו והנשימה שלנו נעתקה .בני אדם מבוגרים מוחזקים בהמון מקומות, הם עוצרים את עצמם ואוצרים בתוכם את הכאב. כשהנשימה שלנו נעצרת, כל הרבדים הקשורים בנשימה מושפעים – ברמה הפיזית, הרגשית והשכלית. לדברי קרול לפמן, עם השנים, השרירים בגוף מקבעים את המקומות, שהוחזקו ונפגעו . בכל פעם שאנחנו מדכאים את הרגשות שלנו, נגרם כיווץ שרירים, הנשימה מוגבלת והגוף רושם. במשך הזמן, נהפך התהליך הזה למצב כרוני - אוטומטי ואנחנו מאבדים את היכולת לחוות ולבטא רגשות. מריה אדלה טוענת, שלכל אדם הפלסטיקה שלו. לעיתים, ניתן לראות אדם המקובע בפלסטיקה שלו, כתוצאה מחוויה שנחוותה בעוצמה רבה , חוויה -אותה האדם לא רצה, או לא יכול היה, לתת לה ביטוי מלא, בזמן אמת. ביטוי גופני זה נקרא: מעצור והוא ניכר בגוף באזורים שונים.

מקורה של העבודה בנשימה, בתורות עתיקות מהמזרח . טכניקות נשימה עוזרות להרגעה ולהורדת מתח , הן מזרימות אנרגיה מחודשת ומגבירות את המודעות העצמית . הנשימה היא נקודת חיבור בין המודע לתת מודע , היא מאחדת גוף, נפש ורוח. כך אפשר לשחרר באמצעותה חסימות אנרגטיות ודפוסי חשיבה שליליים. השימוש בטכניקות נשימה, מביא את המטופל לחוויה רוחנית וגופנית מיוחדת. הגוף, מגיב לשינוי ברמת החמצן והאנרגיה, בתחושה של נעימות וניקיון. בדומה לזאת שחשים בעת מדיטציה או היפנוזה. המטופל בעצם מטפל בעצמו.

השימוש בנשימה, הינו כלי להפחתת חרדה ומצבי מצוקה אחרים. שימוש עקבי בנשימה, יכול להפוך לכלי שימושי בזמן מועקה ולחץ נפשי.

המפגש עם הטירוף

בריו אבירטו, אנו נותנים לעצמנו את ההזדמנות, להוריד את המסכה שלנו ולהחליף אותה במסכות אחרות. אנו פוגשים גם חוויות רגשיות מסוגים שונים ונוגעים ברבדים שונים של נפשנו. לעיתים, אנו מאפשרים לעצמנו לגעת בטירוף שלנו. במהלך פגישה, רוקדים כמו מטורפים , משמיעים קולות מוזרים ממקורות קדמונים ,ועושים דברים מוזרים, שאינם תמיד מקובלים במקומות אחרים. עבור חברי הקבוצה שלי, המגע עם "הטירוף הלגיטימי"- אינו פשוט. כל פעם בקבוצה, כשנגענו בעדינות ובזהירות ,ביכולת שלנו לאבד שליטה לרגע ואח"כ לחזור לנורמליזציה, נשמעו המילים כמו : "זה כמו בשער מנשה"( בי"ח פסיכיאטרי). כאילו ישנן התנהגויות, שיש להן לגיטימיות רק כשאני פסיכוטי ואין לי שליטה על מעשי. למי שחווה פסיכוזה ואשפוז, יש צורך גדול לאסוף את עצמו , להיות בשליטה (לטעמי, לעיתים עד כדי קיפאון) שחס וחלילה, לא יראו עלי את סימני הטירוף ולא יחשבו שאני זקוק לאשפוז.

דרך הקבוצה שמעניקה הכלה, תמיכה , גבולות של זמן ומקום, יש לחברי הקבוצה הזדמנות לחוות את "הטירוף הלגיטימי ". לאסוף את עצמך ולחזור לשגרה. ההתנסות הזאת, מתאפשרת ע"י תרגילים, השמעת קולות , השתוללות , מוסיקה מזמנת ושימוש באביזרים אחרים.

המטרות הרגשיות של העבודה: סיפוק של מקום בטוח ומכיל, שבו מתאפשרת עלייה של תכנים רגשיים,הרחבת היכולת להוביל ולא רק להיות מובל, עידוד מוטיבציה לעשייה באמצעות התנועה ,עוררות של מגוון רגשות נוספים לאלה, שנצפים ביום יום ,מציאת איזון רגשי, חווית אסטרטגיות הרגעות ושחרור, שניתן להשתמש בהן בזמן מתח וחרדה. קבלת תחושה של מסוגלות והצלחה.

ממטופל למטפל

במהלך העבודה בריו אביירטו ישנה אפשרות לשינוי תפקיד ,למעבר מתפקיד מוצהר של מטופל

לתפקיד ולו לרגע אחד של מטפל. רוב המתמודדים עם המחלה סובלים מסטיגמה עצמית של חולי, העדר מסוגלות , חולשה, נזקקות לעזרה והעדר מסוגלות לקבל החלטות. ההתייחסות אל האוכלוסייה הזאת היא ממקום פטרוני , סמכותי ולעיתים נוקשה. כשאנו עובדים בזוגות, התפקידים מתחלפים. למשתתף ניתנת ההזדמנות להיכנס לתפקיד המטפל ולטפל באיש הצוות או בחבר אחר. זוהי ההזדמנות של כל אחד להוציא מעצמו יכולות ריפוי טבעיות, שטמונות בכל אחד מאיתנו. תהליך זה, מביא לתחושה של העצמה אצל משתתפי הקבוצה , שמגלים את יכולתם לגרום לאנשים הנאה דרך מגע, שהם מסוגלים לספק . קשר בלתי אמצעי זה , של קבלה ונתינה במגע בין חברים ובין חברים לצוות, מפתח קשר של אמון בסיסי, בינם לבין הצוות במועדון.

ריו אביירטו, אמצעי לעבודה על קשר וחיזוק היחסים החברתיים.

הקבוצה של ריואבירטו, במועדון, לקחה צעד אחד קדימה את מהותם של היחסים השיקומיים בקלאבהאוס, בין החברים לבין עצמם ובין החברים לצוות. מערכת היחסים השוויונית , עבודה בגובה העיניים , עשייה ביחד, שותפות בניהול המועדון, הם חלק מהסטנדרטים הבינלאומיים וחלק מהתפיסה השיקומית בקלאבהאוס, שטוענת, שהחלמה נוצרת כתוצאה מסוג יחסים אלו.

אנדראה עיני פינארט, ערכה מחקר, שמטרתו להגיע לראייה מאבחנת של מהות היחסים השיקומיים, בין איש המקצוע לנפגע נפש, על סמך תפיסותיהם של מרואיינים אנשי מקצוע בתחום. מתוך תפיסותיהם עולה, כי היחסים השיקומיים עומדים במוקד העבודה השיקומית ומהווים פאן משמעותי ביותר, בשיקומם ובהחלמתם של נפגעי נפש. יתכן, שהיחסים השיקומיים, הם המרכיבים בעלי ההשפעה התרפויטית החזקה ביותר, בכל התערבות שיקומית אפקטיבית.GOERING &STYLIANOS (1988) הקשר האינטימי שנוצר, קושר את שני הצדדים ועשוי לתרום לתחושה של ערך עצמי , כבוד עצמי, הערכה והוקרה בחיי היום יום. היחסים השיקומיים הם אלה, שמחברים את נפגעי הנפש לתוכנית התערבות כלשהי, לאמונה, שניתן לשנות דברים בחיים ושניתן לקוות .HOROWITZ (1991) (אצל פינארט )

דרך הנקודות שעולות במחקרה, אנסה להראות, כיצד דרך העבודה בריו אביירטו מתקיימת עבודה על היחסים בין חברי הקבוצה. בניגוד למחקר שנעשה המתייחס לקשר מטופל- איש מקצוע, בקבוצה שהקמתי, מתקיימת עבודה בין החברים לבין עצמם ובין החברים לצוות, המשתתף בקבוצה.

השילוב בין עיסוק לבין פנימיותו של האדם.

בקבוצה אנחנו פועלים ביחד, מתנועעים, נושמים, מגמישים את הגוף, מרחיבים את יכולתנו התנועתית.

זוהי קבוצה שעושה דברים ביחד, בקבוצה, בזוגות, בקבוצה קטנה, לבד.

תוך כדי הפעילות הקבוצתית, ישנה נגיעה בפנימיותו של האדם. נגיעה רגשית זו יכולה להיות מכוונת ע"י השמעת שיר מסוים, נושא מסוים והיא יכולה לעלות באופן לא מכוון, מתוך פנימיותו של האדם, על סמך חוויות ונגיעות שעבר בחייו. תוך כדי עבודה בקבוצה, לא תמיד ידעתי, מה פירושם של הסימנים החיצוניים, לכך שמשהו מתרחש בנפשו של האדם. כן ראיתי סימנים שלא נראו בעבר, תנועה יותר חופשית, עיניים נפתחות ורואות אנשים שרוקדים ממול, שקט, עלייה של אנרגיה ועוד. העבודה המקיימת גוף-נפש בעת ובעונה אחת, רואה את האדם כחטיבה אחת. אין צורך להפריד בין העשייה הקונקרטית, לבדיקת המקומות הרגשיים, בהם נמצא האדם. מה שקיים בעשיות שיקומיות אחרות בהן מתרחשת העשייה – לדוגמא: הליכה עם מטופל לרופא פסיכיאטרי, לבין שיחה איתו כיצד הרגיש, כשהרופא החליט להעלות את המינון התרופתי שלו.

הגבולות הלא שגרתיים של היחסים השיקומיים -

העבודה בקבוצה משותפת של חברות וצוות, לוקחת את שאלת הגבולות הטיפוליים, צעד אחד רחוק, מהגישות המסורתיות של יחסי מטפל מטופל ,סטינג של שעת טיפול מסודרת, ריחוק מטפל מטופל, צורת ישיבה ודיאלוג טיפולי מסורתי. למרות שביחסים שיקומיים היטשטשו הגבולות הטיפוליים: מטפל יוצא עם מטופל לקניות, מסיע אותו ברכבו, לעיתים שותים קפה ביחד, העבודה בריו - בקבוצה לוקחת את המשתנה צעד קדימה. בקבוצה, מטשטשים הרבה גבולות, בקבוצה, גם אנחנו, הצוות, באים עם הגוף הייחודי שלנו, עם הכאבים, הזיכרונות ודרך השמחה הייחודית שלנו. הגבולות מטשטשים, משום שאנו עובדים עם הגוף והחדירה היא לא רק רגשית, אלא גם פיזית. תוך כדי עבודה, אנחנו חודרים למעגל האישי של כל אחד.

חשיפה ביחסים השיקומיים -

תוך כדי העבודה בקבוצה, אנחנו חשופים אחד לשני. העבודה שנעשית במעגל, מאפשר לכל חבר לראות את מי שעומד לידו ומולו, לראות את התנועות שלו, את עוויות הפנים, עד כמה כל אחד יכול להתכופף, מה כל אחד עושה וממה הוא נמנע. גם כשמחשיכים את האור וכל אחד עושה עבודה אישית, עדיין ניתן לראות אחד את השני. זוהי עבודה חושפנית אך מכילה בתוכה הרבה כבוד, קבלה והערכה למצב האישי של כל אחד בכאן ועכשיו. למרות שהחברים בקבוצה מרוכזים, יחסית, כל אחד בעולמו שלו, ישנה התבוננות שבאה לידי ביטוי בחיקוי של תנועות, בהערות שנזרקות לחלל האוויר. אין ספק שהצוות רואה הרבה דברים על החברים ועל נשים אחרות בצוות, תוך כדי העבודה בתנועה.

שותפות ביחסים השיקומיים -

בקבוצה, כולנו שותפים. אין הפרדה בין מה שעושה הצוות ומה שעושות החברות. אנחנו שותפות לתנועה, לחוויה, לדופק שעולה תוך כדי תנועה, לעייפות, לקושי הפיזי, לשירים שמשפיעים עלינו, לתחושות של מה שנעים וטוב ולמה שלא.

קירבה ייחודית -

אין ספק, שבקבוצה יש קירבה ייחודית רגשית, אבל גם פיזית. אין כמעט ביחסים השיקומיים קירבה פיזית כזאת, שמאלצת אותנו להתמודד גם עם מגע וריח לא תמיד נעימים. מחוץ לקבוצה, אנחנו יכולים להימנע מלשבת קרוב לחברה, שאין לה ריח גוף טוב. בקבוצה, כולם רוקדים עם כולם, מצמידים איבר לאיבר וחווים את המגע והקרבה, בעוצמות לעיתים מאד מורכבות. במובן החיובי, אנחנו יכולים לגלות תוך כדי תנועה, שהמגע של מ. מאד נעים וטיפולי, אם כי לא כך שערנו מקודם.

מעורבות רגשית -

מתוך העבודה המשותפת ישנה גם מעורבות רגשית, עוצמתית יוצאת דופן. גם ללא מילים, מתערבבות להן האנרגיות של כל המשתתפות וחודרות לכולנו, ללא הבדל חברה, איש צוות.

כמובן שאם קורה משהו רגשי חריג - זה נוגע לכולנו.

תקווה -

נראה לי, שיש בקבוצה שהקמנו אוירה מאד טובה ואופטימית. מפעם, לפעם, כל אחת יכולה להרגיש את השיפור הגופני, שחל בתנועה שלה. ואני, כמובן, יכולה כל פעם " בקטנה" לראות כיצד תנועות, תנוחות, גיוון תנועתי שלא היה קיים - מתגלה.

בסיום המילולי שמתקיים בסוף חלק מהשיעורים, עולים תכנים של תקווה: "אני מרגישה רגועה"," אני נושמת טוב יותר", "היה כייף" , "אני אבוא גם בשבוע הבא" . גם בגלל שהקבוצה פועלת ביום חמישי, סוף השבוע, התחושה שלי, שאני שולחת את החברים ואת עצמי, ברגיעה גדולה לשבת.

התקווה היא הדלק המניע את היחסים -

אמונה זו, התפתחה בשנים האחרונות בתחום בריאות הנפש, לפיה נפגעי הנפש, יכולים לצפות לעתיד טוב יותר, על אף המגבלות הנובעות מן המחלה וכי עתידם ניתן לשליטה ולשינוי. התקווה באה להדגיש שטענות כמו: "אדם נולד וימות סכיזופרן", על כל המשמעויות החברתיות וכל הפסימיות הנלוות אליה, אינן עוד רלוונטיות להווה, שנפגעי הנפש מתמודדים איתו.